פרק 8

 

מהרגע שנכנסתי ל"כפירים" היתה לי תחושה שהמתינו לי ואולי אף התכוננו לקראתי. אישה נאה שעברה את הארבעים ולבשה סרבל לבן עמדה ושוחחה בהיכנסי עם הפקידה שאיישה את עמדת המרכזייה. שתיהן נשאו אלי עיניים כשנכנסתי. לא היתה סקרנות בפני אף אחת מהן.

"אתה מחפש את כץ", הכריזה הלבנה ופנתה ללכת. כשהגיעה לדלת הנידה בראשה כאומרת, "קדימה כבר, בוא אחרי".

היא לא חיכתה והמשיכה הלאה לפרוזדור שנורות ניאון רבות היו קבועות בתקרתו. אריה כץ עמד שם מבלי לעשות מאומה. הוא העביר משקל מרגל לרגל ולחץ בחופזה את ידי. אחר כך החל לנווט במשעולי כפירים בע"מ.

"השם, כפי שאפשר להבין, הוא משחק מילים על השמות הפרטיים שלנו".

לגאווה היה כנראה על מה להסתמך. באולם מצוחצח עמדו מכונות מהמהמות ופלטו לתוך מכלים אביזרים תמוהים ובוהקים שנראו כמו הכלאה של מצנם ושפירית. אווירה של יוקרה והכרת ערך עמדה בחלל.

"קנינו מפעל של קיבוץ שהציע אותו למכירה וערכנו בו מספר שיפורים. היו כבר לקוחות ורק היה צריך להתקשר אליהם מחדש.

כשעמד כאן במשרד המשקיף אל אולם הייצור כאילו נוספו לכץ גובה וביטחון עצמי. כאן לא היה ספק מי השליט. "בוא ותכיר את הכפיר השני", אמר כץ והוליך אותי משרד אחד הלאה.

אריה סולומון לחץ את ידי אחרי שהוצגתי לפניו. היה ברור מיד מכפות ידיו שהוא האחראי על הצדדים המחייבים מגע עם כלי עבודה, שמני סיכה וחומרי גלם. כבן חמישים, מוצק ונמוך, לבוש בסרבל עבודה נקי, סולומון לא נראה שייך למשרד. על שולחן העבודה לא היה דבר פרט לצג מחשב כבוי וכלי לפתיחת מכתבים.

"אריה סיפר לי עליך. אשמח לעזור בכל המתבקש", פתח, ואחרי היסוס קל המשיך,"ואני מקווה שתצליח יותר מהמשטרה".

אחר כך שתק ותלה בי עיניים. "כולנו המומים מהטרגדיה", המשיך, "לי אישית קשה להאמין שמדובר במשהו פלילי. אני בטוח שיתברר בסוף שהיתה איזו מקריות פטאלית. בכל מקרה, אני פה אם אתה צריך".

שתקתי והבטתי בו. זהו נוהג שנועד להלחיץ ולאפשר לפעמים חליבה של עוד שביב מידע. הנוהג לא הכזיב. שפתיו רעדו מעט והוא הוסיף, "קשה לי לחשוב על מניע. אני לא רואה מי מרוויח משהו מהמוות שלה. אף פעם לא היו לה אויבים או מישהו שאיים עליה".

לא למדתי הרבה על השותפות. גם אזור התעשייה של יקנעם לא צפן בחובו בינתיים כל רמז מועיל. מפעלי היי-טק, חברות לתרופות ומסגריות היו פזורים באזור, שחלקו נראה מוזנח ומסואב וחלקו האחר אולטרה מודרני.

בדרך לבית חשבתי על ראלה. הכול הצביע על כך שאמנם המזון היה בראש מעייניה כשקבעה לצאת איתי. בחרנו במסעדת דגים בעיר התחתית, מקום מקובל על מי שחפץ במצרכים בסיסיים, העשויים בפשטות לא מתחכמת. ראלה הזמינה דג ואכלה מכל מה שהונח על שולחננו בשמחה וללא נקיפות מצפון. את מדי השוטרת, שאני מצאתי מצודדים עליה, המירה בג'ינס וטריקו לבן. היא אמרה שהשאירה ניירת רבה לסיים במשרד וניידת כלשהי כבר תימצא שתיקח אותה הביתה אחר כך.

ישבתי מולה ומצאתי שקשה לי להתרכז באוכל הסביר שקיבלנו. מעורה נדף ריח קליל של יסמין ושושנים, יחד עם משהו כבד סמיך ונמוך יותר שלא זיהיתי. לפני שנפרדנו ביציאה מהמסעדה הניחה לי ראלה לנשקה בצורה מרפרפת במקום סתמי בין פיה ללחיה. את המיקום יצרה על ידי הטיית ראשה בשבריר השנייה בה חשבתי שאצליח לטעום את שפתיה.

"אני לא מזהה את הבאס", אמרתי כשאני מנסה להסתיר את אכזבתי.

"אל תתחכם איתי, איגור", אמרה ראלה. "אני בטוחה שאתה לא מכיר באופן אישי כל דג שאוכלים במסעדה שיצאנו ממנה. אם אתה מתכוון למשהו אחר תאמר את זה בדרך שגם אני אבין".

"מצטער, נסחפתי. אני בסך הכול מתייחס לריח שקלטתי כשניסיתי לנשק אותך. ואולי לא הייתי צריך..."

ראלה התעלמה מהתוכן האישי שיצקתי לשיחה.

"אהה, אתה מתכוון לבושם? זה ערבוב שלי. בגלל ספר שקראתי. הוספתי לְבושם קיים כמות קטנטנה של שמן סלק כדי להעמיק אותו".

ניענעתי את ראשי וחשבתי: היא קוראת ספרים.

ראלה הביטה בי פתאום. דימיתי לראות שעיניה נצצו. היא הסתובבה, נופפה לשלום והותירה משב פרחים מאחוריה.

יש לי קיבעונות עמוקים לריחות. בילדות היו אלה ניחוחות תירס חם ביציאה מחוף הכרמל, כזה שהיה שרוי בדוודי פח מגולוון שהעלו הבל חם; ריח התות של שנות השישים, כשהעונה נמשכה חודשיים בלבד; נקה שבע, זפת, תפוחי אדמה מפויחים, עשן מדורה ונגיעה הססנית בכתף חשופה של ילדה ביום העצמאות בעת קומזיץ מאחורי בריכת מכבי. חומץ הדרים מקייטנה בקיבוץ.

קטלוג הריחות העמיק והפך למורכב עם ההתבגרות. סיגריות אסקוט מהשיער והבגדים של המורה למתמטיקה; ריח התעטשות בחלל סגור; זיעה, מחזור, אפרסקים לבנים וזרע.

אחר כך שמן רובים, נפט, אבק שריפה, גרביים, סלט צבאי ומילונים ישנים.

וריחות שרק מחשבה עליהם גורמת לטעם בפי להפוך מר, כאילו ינקתי חומצה ממצבר. דם, שיער שרוף, בשר אדם נמק מתחת לענני זבובים, ושוב דם טרי, מקריש או ישן ונוקשה, בשלולית שחורה ששוליה מבהיקים.

לבני האדם חוש ריח טוב למדי, אבל אנחנו מתקשים לתאר את הריח במילים. אולי בגלל זיכרוננו המוגבל, דמיון נטול כנפיים, או יכולת ביטוי דלה. קשה להעמיק בהסברים על המטען הרגשי שיוצר ריח בית שחי בחמסין. בלתי אפשרי לכלוא במשפט את הדגדוג בקצה החוטם הדוגם תות טרי, זפת חמה או חציר שנקצר זה עתה. הסיבה לכך היא שהאזור המופקד על זיהוי הניחוחות במוח כמעט מנותק מהאזור המופקד על דיבור ותקשורת. הריח קשור יותר לטעם, משהו בסגנון: אם זה מסריח אז אל תאכל את זה.

אנחנו לומדים לא לסמוך על חוש הריח ובוודאי לא לקבל על פיו החלטות מכריעות, לפחות לא החלטות מודעות. ראיתי פעם חייל צמא שלגם נוזל כתום מבקבוק שקוף של משקה קל בלי להריח אותו טרם השתייה. הנחת היסוד שלו היתה שאם הבקבוק נראה נכון והנוזל נראה מוכר, אזי צימאון ייהפך לרוויה. מסתבר אם כן שיש לקחת נתונים נוספים ולהוסיפם למשוואה: אם הבקבוק נמצא במשרד המודיעין הצבאי ולנוזל ריח של נפט כדאי לנצלו אך ורק למחיקת שקפים. שימוש אחר עלול להיות סופני.

על פי האידיאליזם אין לסמוך על החושים. הניסיון לא אוהב כאלה שמתעלמים מחושיהם ודואג לכך שהמציאות תטפח ביד כבדה על פרצופם.

את זכאי לא ראיתי ולא הרחתי, אבל שמעתי בצלילות. פחות מדי חושים דיווחו לי על ראלה. ניחשתי שאם רק תינתן לי חצי הזדמנות אבלע את הנפט והדבש יחדיו בלי לפשפש ולחפש בזהירות.

 

*