רשומות
"אל
תתנפח כל כך. אז בחורה הסכימה לאכול איתך, מה העניין הגדול?" שאל זכאי.
"למה אתה מתערב בכלל? ומה המנהג המסריח הזה לבוא תמיד בהפתעה?" התמרדתי.
זכאי
צחק.
"זו זכותי עכשיו", לחש.
"עשיתי לעצמי כלל", המשיך, "לרוב אני אפתיע אותך, אבל לפעמים אדבר איתך בדיוק כשלא תהיה מוכן".
"היא שונה", אמרתי, "ואתה יודע את זה".
"גם אתה ואני שונים", ענה, "רבים מחברי הטובים ביותר הם שונים. ילדיך השונים יביאו חברים שונים הביתה ויינשאו לנשים שונות. אתה מכיר מישהו לא שונה?"
"אין לי ילדים", אמרתי, אבל בעצם ידעתי שהוא צודק. יחד עם זאת, ההתערבות הגסה שלו ברגשותי הנאצלים העיבה על העליצות שחשתי אחרי הפעם הראשונה שבה ראלה השיבה בחיוב על הצעה כלשהי מצדי, שאפילו כללה את נוכחותה.
החלטתי
שלא אתן לציניות לצנן את ההתעלות שהרגשתי.
"זכאי, ציפיתי ממך לקצת לויאליות. חברים אמורים לתמוך זה בזה".
"חברים", נהם כתשובה, "חברים. איפה היית כשאני הייתי צריך אותך?"
שתקתי.
הוא פגע בנקודה רגישה.
"זה שאתה מת לא מקנה לך חזקה עלי", אמרתי
לבסוף.
"אולי".
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה