רשומות
הפגישה
התקיימה בביתה. התעקשתי על שעת בוקר. לא רציתי בעל באזור. דירת המגורים של אביגיל ואריה סולומון שכנה באחד הרחובות הצדדיים המתפצלים מרחוב מוריה, אדרת רכס הכרמל המיושב, בחלק הנקרא אחוזה. בית בן שלוש קומות ולו שלוש תיבות דואר בלבד. אדים עלו ממכונת אספרסו שנשר זהוב קינן בקצהּ. ספלון חם וריחני הושכן בידי מיד. לא הופתעתי מכך שפגשתי אותה במטבח, אולי זירת הפשע עצמה.
אביגיל
סולומון חשה בנוח במטבח. אישה מהוהה למדי, ששערה הלא צבוע בגוון דבש עמום גילה גם שיבה פה ושם. הבחנתי בקמטים שלא נעשה ניסיון להסתירם על ידי נפלאות הקוסמטיקה, ובבגדים שלא עוצבו במיוחד עבורה ונראו חפים ממותגיות. לעומתה נראה המטבח מטופח ומושקע עד אחרון הפרטים. משטחי נירוסטה ממורקים נשאו בגאון כלים חשמליים שתכליתם לקצוץ, לטחון, ללוש, לעבד, לסחוט ובכלל להראות לפרודוקטים מי פה בעלת הבית. כיריים מפלצתיות בעלות מבערים כוכביים ירו מטחי גז בישול לעבר תחתיתו של סיר ענק מבהיק, וריח מרקי מענג נמלט מבעד למכסה המרקד עליו ואפף את הבית.
"אני מכינה סטוק בשר", ציינה אביגיל. "להעשיר מאכלים". התעניינות מצדי גררה הסבר ממצה על כך שכל מטבח חייב שיהיו בו שלושה צירים לפחות מזומנים לרשות גחמות הטבח: בקר, עוף וירקות. בלעתי את הרוק שהצטבר בפי בכמויות והרהרתי על המטבח הנזירי שלי. ניסיתי לא להראות כלימה שתסגיר אותי.
אביגיל
ידעה כמובן לאיזה צורך הגעתי אליה. היא הובילה אותי הסלונה והושיבה אותי, ספל תה חפון בידה, על מנת לדבר על הערב שבו מתה נוגה כץ. לא למדתי דבר חדש. הכול נשמע לי מוכר ודמה מאוד למה שסיפר אריה כץ. גם המנות שנאכלו הוזכרו לפי סדרן.
"כמה זמן את מכירה את אריה ונוגה?" ביררתי.
"עוד מהצבא", ענתה, "שתינו היינו פקידות ביחידת הסיור של אריה ואריה. ככה היו קוראים להם. הם שירתו באותו צוות".
"אבל", המשיכה, "אף אחת מאיתנו לא יצאה בזמן הצבא עם בעלה הנוכחי". היא חייכה לעצמה ללא שמחה. "אחרי שהשתחררנו והרבה אחרי שאריה ואריה עזבו את הצבא, נפגשנו בלוויה של חבר משותף. ביציאה מבית הוריו אחרי הלוויה המשכנו למסעדה ממנה יצאנו כל אחת ואריה חדש לצידה".
"בתקופה ההיא הם עדיין עבדו במפעל של הקיבוץ, אבל כבר גרנו בחיפה. היום הם גרים שני רחובות מכאן".
היא
תיקנה מיד, "אריה, זאת אומרת".
"נשארתן ידידות?" שאלתי.
היא
גמעה לגימה גדולה מהתה לפני שהשיבה.
"תראה, עברנו יחד כברת דרך. אחרי שאריה ואריה התחילו לנהל את מפעל הפלסטיקה שלה, היינו הולכות לפעמים לים ביחד וביום העצמאות היינו עושים מדי פעם אירוע משותף. לאחרונה נוגה יזמה ומיסדה את הארוחות בימי חמישי".
"למה דווקא היא?" שאלתי ללא סיבה.
"במידה רבה היא הרגישה אחראית, קצת פטרונית של הרביעייה".
"זה התבטא גם ביחס אליך ואל אריה?"
"מה, הפטרוניות?" היא צחקה קצרות. "לא, מה פתאום. לדוגמה, היא אמרה שלמרות שאריה בעלי מנהל רק את הייצור, היא תיתן לו שכר זהה לזה של בעלה".
"ילדים?" שאלתי.
"לא", אמרה במהירות, "גם לנו וגם להם אין ילדים. משונה, לא?" היא בחנה אותי מקרוב. "נוגה אמרה שהחברה שלנו סוגדת יותר מדי לילדים ולא ממש מחשיבה משפחות בלי ילדים. מה אתה חושב?"
משכתי
בכתפי. אינני הסמכות לענות על שאלות כאלה.
"ואיך היא מתה, לדעתך?" שאלתי".
"מאיפה לי לדעת? למה אתה שואל דווקא אותי?" היא הניחה את כוס התה הריקה על השולחן בנקישה חדה. "אין לי מושג". וקמה ללוות אותי לדלת.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה