רשומות
חברי
רועי היה זה שקיבל לידיו את הטיפול בתיק הרצח "נוגה כץ". בעברנו הרחוק והלא מפואר בצבא, הוא שירת יחד איתי בתור קת"מ. קת"מ בלשון הצבא היה קצין תפקידים מיוחדים – תואר שנועד לכסות מקצוע צבאי ושהנושא אותו עסק במשימות שלפיקוד הבכיר לא היה מישהו אחר להפיל אותן עליו. מכיוון שקת"מ היה פועל לבדו, והפקודות שקיבל היו בעל פה, היה קל לנצלו ולהתנער ממנו במקרה של כישלון. הקת"מ מצידו פיתח פרנויה כמצב בסיסי וחידד את יכולותיו לתמרן את הזולת לתועלתו.
"בוודאי שאנחנו מתעקשים", אמר רועי. "ולמה שלא נתעקש? לאריה כץ יש המון מה להרוויח ממותה של אשתו. היחסים ביניהם לא היו שפירים וההון שיִירש יאפשר לו חופש שהיא מעולם לא איפשרה לו. באיזו דרך הרעל מצא את דרכו לנוגה, זה הדבר שאני שואל את עצמי. אריה כץ הגיע לארוחה מישיבה עסקית בכרכור. אימתנו את זה. הוא הגיע בערך שעה אחרי נוגה. הבתים של שתי המשפחות קרובים, והם סיכמו שהיא תחכה לו אצלם. עברנו על מצרכי המזון שמצאנו בשני הבתים וכמובן על פחי האשפה שלהם ובשכונה. אפילו את הרעל אנחנו לא מזהים. למרות שכל הסימפטומים הם של הרעלה מהצומח, אנחנו לא מבינים איך זה שארבעה אנשים אוכלים ורק נוגה נופלת. לא הצלחנו בינתיים לשלול אלרגיה, ואם כץ לא יודה, אנחנו כרגע במבוי סתום".
"רציתי כבר להתייעץ איתך, ואז אתה אומר לי שכץ שכר את שירותיך בשיטה המתועבת שלך – על בסיס הצלחה. אם אני הייתי עובד ככה, הייתי עושה חרקירי מזמן".
"איך אתה חושב שהוא עשה את זה?" החלפתי נושא.
רועי
חכך בדעתו לפני שענה. "תראה, כץ הוא קיבוצניק, יוצא סיירת. אולי חסרה לו השכלה פורמאלית אבל הוא רחוק מלהיות דביל. הוא הקים, יחד עם סולומון ששירות
איתו ביחידה ועם הכסף של אשתו והמשפחה שלה, מפעל משגשג שמייצא מוצרי ניילון מוזרקים לכל העולם. ניסיון ושכל ישר פלוס עבודה קשה לא זרים לו".
"בקיצור, אין לך מושג".
"לא", הודה רועי. "עדיין לא".
"אני אשתדל לא לדרוך לך על הבהונות", אמרתי לו, בלי יותר מדי שכנוע עצמי.
בדרכי
החוצה לאוויר החיפאי המהביל ראיתי את ראלה אלון.
כרגיל
פסחתי על כל הסעיפים. בגלל העקשנות והגאווה שלי הרגשתי לאחרונה כמו מטרידן סדרתי. מה כבר יכול להיות, אז תהיה שוב פעם אחת אחרונה ודי.
פניתי
אליה באותו משפט גולמני שמעולם לא המס את רצונה לסרב אך היטיב לתאר את מאוויי הכמוסים כלפיה, "אפשר
להתחיל איתך, ראלה?"
"מתי תתייאש?"
"כשהאלפקות יחזרו מהמרעה".
"טוב, איגור. אז הפעם התשובה
שלי היא לא".
"זו תשובתך הסופית או שאת מעוניינת להתייעץ עם חבר טלפוני?"
לא
חיכיתי לתשובתה. המערכה הזו הוכרעה מראש לרעתי. ודווקא אז הופתעתי.
"ארוחת ערב על חשבונך. ואל תצפה שהכרת התודה שלי תלבש צורה רומנטית".
כנראה
שהסמקתי. ניסיתי להסתיר את המבוכה. ראלה הבחינה במצוקתי ושאבה ממנה הנאה בלתי מסותרת.
"מתחרט?"
"מתי ואיפה לאסוף אותך?" שאלתי אחרי שחיברתי מספיק עשתונות להפעלה מספקת של יכולת הדיבור שלי.
על
מה הוריה חשבו כשנתנו לה שם כזה? חשבתי בדרך החוצה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה