רשומות
השיחה
עם זכאי הטרידה אותי ובנוסף הייתי לחוץ גם מסיבות פרוזאיות לחלוטין. חלצתי סנדלים ונכנסתי לחדר הערפל. התיישבתי וחשבתי על כאלה שמתו בחדר שכזה. אבל מחשבות על אלביס לא ממש מקדמות חרבון, ואני ממש רציתי להיפרד מוענונו. פרצופו הנפוח של פרסלי נמחק מיד והומר בפניה הבלתי צפודים של מרילין מונרו. גם היא נמצאה מתה באותו סוג של חלל בו שהיתי כרגע.
החלטתי
לחדול מלחשוב על אמנויות הבמה ועברתי לחשבונות ומספרים. שלוש בשלישית זה עשרים ושבע. עשרים ושבע הוא מספר יפה ללא ספק, וגם גיל שבו ניתן להסתכל אחורה בסיפוק וקדימה בתקווה. ג'ניס ג'ופלין למשל מתה ממנת יתר בגיל עשרים ושבע. באותה שנה מת ג'ימי הנדריקס גם הוא ממנת יתר, וגם הוא בגיל עשרים ושבע. אנשים שרצו יותר. בעצם גם קורט קוביין מת בן עשרים ושבע. נמאס לו ממוזיקה והוא לא רצה להמשיך לזייף. אבל אני קשיש יותר. טוב, אז ג'ון בלושי חיכה עד גיל 33 וג'ודי גרלנד עד ארבעים ושבע. מנת היתר מתחילה למצות את עצמה. באזור הדמדומים החלה להסתמן הקלה בלחץ. וענונו צנח והִזה מים סביבו. אדוות התפשטו מסביב לאתר הצלילה.
הבטתי
במראה. איש מפויס הביט אלי משם ועיווה את שפתו העליונה בחצי חיוך. הגעתי למסקנה שכוכבים כנראה אינם נצחיים. חלקם אפילו מת מוות טבעי. בוב מרלי, פלורנס גריפית' ופרדי מרקיורי. חרף פרסומם, עושרם וההערצה כלפיהם, הם נתקלו ברפיפות קיומם. אבל לנוגה היה אויב, מישהו שהיא עמדה בדרכו, עד כדי כך שירצה לרצוח אותה. הנסיבות היו כאלה שהאצבע המאשימה נדדה באופן טבעי בין הנוכחים בארוחה, אביגיל ושני האריות. התקשרתי לאביגיל וביקשתי לפגוש אותה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה