11 יולי 2010
מסדרון הבטון
הלכנו שָנים וידענו שיום יבוא ונגיע יחד עד הקצה
אל המקום שממנו אי אפשר עוד להמשיך
המים אזלו ופרורי המזון שנשרו מפינו לוקטו בקפידה כדי לשמש
לארוחה אחת נוספת
אנשים תמהו כשאמרנו להם לאן מועדות פנינו
אבל על פי המסורות העתיקות כיוונו אותנו לָשָם
בו נגמר הכל
אחרים משכו בכתפיהם
אם תחזרו, אמרו לנו, זה כבר לא יהיה אנחנו
ואתם לא אתם
כשהתקרבנו, הכחול נהיה כהה יותר והשמש הצחירה
לא היה שלט, אבל הציקדות השתתקו וידענו שנכנסנו לַתְּחוּם
שביל בטון מוזנח הוביל אל
הכָּאוס והשקט
ומעקה חצץ בינינו לבין הכלום המצולתי
חשבתי: אין פה אפילו חנות מזכרות
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
הפוסט הזה הוא שירה צרופה. התרגשתי
השבמחק