בננות

אוכל היה סלע קיומי, המעיין השופע של האהבה של הורי לאחותי ולי. הוא שהרג בחסרונו את שארי בשרי שנותרו כולם כאחד דפים ריקים באלבום המשפחתי שלנו. לא פנים להם ולא גוף רק שמות. מי מהם שלא רעב עד כלות או קפא למוות נתלה לצד אחיו ואחיותיו בשורות ארוכות ומבהילות שהדירו שינה מעיניי כנער מתבגר המחפש אחר שורשיו בפרויקט בית הספר.

ואוכל היה גם האיום האולטימטיבי. אלוהים בעצמו יורד ממרומים ומעניש את החוטאים שהותירו ולו כזית בצלחתם. תחינות, השתדלויות וזכר הנספים היו התבלינים שהחליקו את מסלול המזון מצלחת "הכול טוּב" וקערת "הטעם גן עדן" המתרוממות שתיהן כְּתִלִים היסטוריים רב שכבתיים לקיבתנו המתחננת להפוגה.

גם הַשְמנת היתר שלנו, הילדים, הייתה אך הוכחה לאהבת אם.

כשהתמרדנו ואטמנו עצמנו לשוועה, נקטה אימי בצעד מתוחכם. ההאכלה הפכה למסדר צבאי בו פיקחה היא, מזלג המנצחים בידה, לאחראית על הקולינריה והמתמטיקה. לכל ארבע בננות, לפי ההגיון החישובי שלה, הייתה רק קליפה אחת. "רק עוד בננה אחת" היה האות לתרגיל אחיזת עיניים שראוי שילָּמד במדרשה לקוסמות ותעתועים.

וכך אכלנו, אכילה המכילה בתוכה את צעקת השורדים וגם את מועל היד המקועקעת קפוצת האגרוף: אנחנו כאן על אפכם.